מיליוני אנשים לבד

מאת: עומר שטרן – פסיכולוג קליני. טיפול פרטני וזוגי.

וְלֹא כְּמוֹ בֶּעָבָר וְלֹא כְּמוֹ שֶׁדֻּבַּר הַכֹּל עוֹמֵד לֹא זָז. עֶצֶב, גֶּשֶׁם, אַהֲבָה, לֹא מְשַׁנִּים דָּבָר מַשֶּׁהוּ מֵת, מַשֶּׁהוּ נִגְמַר. אַהֲבָה רְחוֹקָה בְּרַכֶּבֶת תַּחְתִּית שֶׁחוֹצָה בְּלוֹנְדוֹן אֵיזוֹשֶׁהִי כִּכָּר, לִי כּוֹתֶבֶת "קְצָת קַר עַכְשָׁיו, מָתַי אַתָּה בָּא?"

מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד, וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה, שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ.

"אם כבר לבד" \ החברים של נטאשה

למה יש אנשים שמעדיפים להישאר בבית ב"לבד" הבודד והבטוח? איך טיפול יכול לעזור?

מיליוני אנשים לבד. מתקשים להיות חלק מקבוצה, מחבר'ה, מחבורה, אפילו ממשפחה. מסמיקים כשמשתתפים באירוע חברתי. דפיקות הלב מתגברות. מתחילים לגמגם ברגע בו מנסים לומר משהו קטן. אפילו משהו פשוט ולא מתוחכם. אז כבר שותקים, מתרחקים. אפילו נשארים בבית. לבד. מול הטלוויזיה, המחשב והטאבלט שהופכים קרובים כל-כך. מחממים את הברכיים והעיניים ומקפיאים את הלב. לא מאיימים. לא מייצרים את הדופק המהיר, הזיעה הקרה ותחושת חוסר הנוחות הבלתי נסבלת, גם אם היא כלל איננה הגיונית. כי זה לא עניין של הגיון – זה פשוט מרגיש ככה. הלבד הוא מוכר, בטוח וחסר דרישות. אבל הוא מאד בודד.

מיליוני אנשים לבד. חלקם מרגישים לבד בדיוק ברגע בו הם ביחד – מוקפים בחברים ובחברות, בדיבורים, בחיוכים – אבל מרגישים כל-כך לא שייכים. נראים מבחוץ כל-כך חברותיים ו"מעורבבים", אך עמוק בפנים מרגישים כל כך מנוכרים. זרים. "כזה כאילו", אך למעשה יותר "כאילו" מאשר "כזה". אז הם מזייפים – מזייפים צחוק, מזייפים חיבוק, מזייפים התרגשות ומזייפים געגוע. מזייפים את עצמם. לפעמים כבר הם כמעט ומאמינים. אבל לא באמת. תחושה שמשהו שקוף חוצץ בינם לבין האחרים. עוטף אותם וכובל אותם. מבודד אותם.

מיליוני אנשים לבד. כל-כך מפוחדים מקשר זוגי אמיתי. ממישהו או מישהי שתסתכל להם לתוך העיניים. שתרצה לדעת מה שלומם ועל מה הם חושבים. נבוכים כל-כך מעצם העובדה שלא סיימו את התואר; שעדיין גרים אצל ההורים; שעד כה מעולם לא היה להם קשר משמעותי; שגומרים מהר; שגומרים לאט; שמעולם לא היו ערומים בנוכחות מישהי; ש… מרגישים שונים ומוזרים וחסרי ביטחון עצמי. בעצם השלימו עם העובדה שלעולם לא יהיו בקשר זוגי ולעולם לא יגדלו משפחה. כל-כך היו רוצים אחרת, אבל כבר מספרים לעצמם שהם פשוט "מאלו שלא נועדו להיות עם מישהו". שכבר אחרו את הרכבת – למרות שמעולם לא הבינו איפה התחנה ואיפה לעזאזל קונים כרטיס. אז הם נותרים לבד על הרציף. מתוסכלים. קצת עצובים. הרבה בודדים.

מיליוני אנשים לבד. מחליפים בני-זוג כמו שמחליפים גרביים. מחליפים גרביים כמו שמחליפים בני-זוג. זה נדלק מהר ואז נכבה. פאבים, ברים, פיק-אפ ברים, פייס-בוק, Tinder, וואטס-אפ, "ערה?". נותנים תחושה לכולם מסביב ש"וואלה, זה – לא מסוגל להיות רגע לבד". ויש בזה משהו נכון, אבל לא באמת. כי האמת היא שהם לא מסוגלים להיות רגע ביחד.

ביחד עם מישהי שבאמת מעוניינת להכיר אותם – את כל מי ומה שהם. כי הם מתים מפחד שהיא תגלה את כל מה שהם לא יכולים לסבול בעצמם. תגלה אותם. מתים מפחד מאינטימיות אמיתית, מכאב אמיתי, מגעגוע אמיתי, מאהבה אמיתית. כזו שהיא ממש לא כמו בסרטים. כזו שיש בה יותר כלים מאשר זיונים; יותר עתיד מאשר הווה; יותר מציאות מאשר פנטזיה.

אז הם שוב יוצאים עם משהי. אולי אפילו מרמים את עצמם שהפעם יש מצב למשהו רציני. אבל האמת היא שיש מצב שזה עוד מאותו דבר ובסופו של יום ימצאו את עצמם לבד. כמו שרצו, אבל גם כמו שפחדו. עם המון סיפורים – אבל בלי מישהי שתרצה לשמוע. בודדים.

מיליוני אנשים לבד: לבד עם עצמם, לבד בתוך מערכת יחסים, לבד בתוך קבוצה. היכולת להיות לבד היא יכולת חשובה ואף בריאה, אך אותו 'לבד' הופך קשה ומכביד ברגע בו הוא נחווה כבדידות. כבריחה יותר מאשר בחירה. בריחה מלהיות חלק מקשר, חלק ממערכת יחסים. ונראה כי הקושי הזה הולך ומתעצם בתקופתנו.

מחקרי אורך עדכניים מציירים תמונה ברורה לפיה דווקא ככל שהתרבו והשתכללו דרכי התקשורת בשנים האחרונות – שיחות טלפון, סלולאר, ס.מ.ס., מיילים, בלוגים, רשתות חברתיות, 'ציוצים', ואפליקציות למיניהן – כך גם גברה תחושת הבדידות שלנו וחוויית המחסור בקשרים אמיתיים, קרובים ואינטימיים. נראה שככל שאנו שולטים יותר בדרכי התקשורת האלקטרונית, כך אנו מרגישים בודדים יותר, חסרי ביטחון ועם חוויית ערך עצמי שברירית.

אבל מדוע בעצם? מה כל-כך מבהיל ומאיים עלינו בקשר? נראה שלפחות אחת התשובות לשאלה הזו היא כי קשר עושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות – את שני הדברים בבת אחת: מן הצד האחד הוא קושר אותנו למישהו או מישהי אחרים, מחבר ביננו, מגשר על הבדידות ומאפשר לנו לחרוג מעבר לעצמנו.

מן הצד השני ובאותה נשימה הוא קושר אותנו ומאיים על תחושת החופש והעצמאות שכה יקרה לנו. מציב בפנינו ציפיות ודרישות, פנים מחייכות ופנים מאוכזבות. אבל בעיקר, קשר מפגיש אותנו עם התחושות הכי אישיות, הכי כמוסות והכי ראשוניות. עם החוויות החברתיות הכי מוקדמות שלנו מבית הספר, מהחבר'ה מהשכונה, מהמשפחה בה גדלנו.

מאחר והחוויה האנושית מיטלטלת כל העת בין ציפייה לחוויות חדשות, מגדלות ובריאות, לבין החשש מפני חזרתן של חוויות כואבות ובלתי נסבלות מן העבר, טיפול פסיכולוגי דינאמי משמעותי הוא בעל פוטנציאל מרפא. הוא מעבדה מיוחדת במינה לבחון באמצעותה את הדפוסים הללו שנדמה שמזמן כבר הפכו לכורח המציאות. זו הזדמנות להתקרב אליהם בזהירות, לגעת בהם ברגישות, להתנסות בהם ולזוז בהם ומהם.

מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד, וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה, שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ.

התאימו לי מטפלים מומלצים