גם הזוגיות התגייסה למילואים! איך להתמודד עם הטראומה והקשיים בזוגיות כשחוזרים הביתה?

החזרה מהמילואים הביתה מעוררת גם הרבה קשיים בזוגיות, עם הילדים ולכל אחת ואחד. מה קורה ללוחמים בחזית וללוחמות בעורף (ולהפך) במפגש המשותף ובחזרה ל"שגרה". למה דווקא בחזרה הביתה כשמתגעגעים להיות ביחד עולים הקשיים? איך מתמודדים עם המעברים בין העולמות הכול כך שונים במילואים ובבית? למה זה לא בדיוק אותו דבר כמו שהיה?

גם הזוגיות התגייסה למילואים - איך להתמודד עם הקשיים של הלוחמות והלוחמים

"תן לי דקה להתרגל אליך שוב..."

השיר המקסים והכול כך רלוונטי "שוב" (של דפנה עבר הדני ושמוליק קראוס) מסביר את הקושי הזוגי, כמו בחזרה מהמילואים. אנחנו כל כך מצפים ומתגעגעים לרגע הזה להיות ביחד, אך הוא עדיין כל כך מפתיע ואפילו קשה.

השיר עוזר ומדגיש עקרונות כמו בטיפול זוגי ובטיפול רגשי: מרגיע ועושה ה סדר; מעלה את המודעות ומסביר את הקושי; נותן לגיטימציה, מנרמל ומרגיע; והעיקר נותן מקום לנשום ולקחת בסבלנות אוויר. כאן גם כל אחד מהצדדים רואה אחד את השני ומכיר בקושי ההדדי. רבים מהזוגות רבים ומתחרים למי היה יותר קשה - בבית לבד עם הילדים או במילואים?

"חזרת פתאום,

הנה אתה בבית.

תן לי רק דקה לנשום

באת לי כל כך, כל כך פתאום.

היה לי קשה,

אני לא מתלוננת

כי אני יודעת ש...

גם לך היה ודאי לא קל."

למה למרות הציפיות, דווקא החזרה הביתה מעוררת קשיים בזוגיות ובכלל?

אנחנו נוטים לחשוב שהמעבר הפתאומי מהבית למלחמה והגיוס למילואים עורר קשיים, אך מתברר שדווקא זוגות רבים חווים קושי גדול בחזרה מהמילואים לחיק המשפחה, לילדים, לזוגיות, לעבודה ולשגרה.

פעמים רבות שני בני הזוג התגעגעו וציפו כבר לחזור הביתה להיות ביחד, אך בפועל במפגש התגלו קשיים.

לקשיים האלה בחזרה לזוגיות ולמערכת יחסים יש הרבה הסברים - בצד של מי שהיו במילואים ובצד של מי שנשארו בבית.

עיקר הקשיים בשני הצדדים קשורים - להבדל הגדול בין שתי ה"מציאויות" בבית ובמילואים, לקושי ב"מעברים" ביניהן ולהסתגלות לשינויים האלו.

קשה לנו לגשר על הפער בין שני עולמות כל כך שונים מבחינת המאפיינים, הדרישות, והצורך לתפקד באופן שונה בבית ובמילואים. לפעמים, בפרט אחרי תקופת מילואים ארוכה וקשה, המציאות "הישנה" והמוכרת בבית נתפסת כ"חדשה", ודורשת משני הצדדים להתרגל שוב אחד לשני.

אגב, קיימים קשיים דומים, לאישה שיוצאת וחוזרת מהמילואים (מילואימניקית) ולגבר (מילואימניק), אך יש גם קשיים שונים שקשור פעמים רבות לחלוקת התפקידים.

מה הקשיים בחזרה מהמילואים הביתה? הטראומה של הלוחמים

מילואימניקים (ומילואימניקיות) רבים חווים באופן טבעי קשיים בחזרה הביתה, לזוגיות, לילדים ולשגרה.

הנה כמה הסברים שעושים סדר:

• מסכנת חיים, לשגרה חסרת משמעות - הקושי במעבר ממציאות שכוללת אירועי שיא של הצלה וסכנת חיים, לשגרה כל כך שונה ורוגעה. הפער וההשוואה בין העולמות עלולים ליצור תפיסה של חוסר משמעות ב"אזרחות". הכול חסר ערך ותפל, לעומת החוויות מהמילואים.

• מדריכות 24/7, לסביבה רגועה - הפער מהמציאות במילואים שדורשת דריכות ומוכנות מתמדת, לשגרה שלווה בבית המוגן - יוצר קושי. רבים במילואים מייחלים לסביבה שלווה ומוגנת, אך בפועל בבית הם מתקשים לשנות את ההרגלים ולשחרר. רבים נשארים דרוכים ובעוררות גבוהה, גם כשכבר אין צורך.

• מהביחד עם החבר'ה, לאינטימיות זוגית - רבים במילואים התרגול לחיות צמוד עם החבר'ה, ולחלוק איתם את כל החוויות (שינה, אוכל ואירועים מסכני חיים). הם אמנם מתגעגעים לאישה (גבר) ולילדים, אך בפועל בבית חסרים להם החבר'ה מהמילואים. בני הזוג עלולים להרגיש זרים זה לזה, ולהתקשות לתקשר ולשתף רגשות. רבים אומרים "זר לא יבין זאת", חשים ניתוק ומתקשים לחזור למערכת יחסים זוגית אינטימית.

• מאירועים קשים וטראומטיים, לתפקוד בבית - המעבר החד מחשיפה לאירועים טראומטיים של פציעות, הרוגים וזיכרונות קשים, לצורך לתפקד בבית - עלול ליצור קושי עצום. הלוחמים (והלוחמות) עלולים לחוות פוסט טראומה (PTSD), חרדות, דיכאון וקשיים רגשיים. אלו מקשים מאוד על הקליטה מחדש בבית לתפקידים שהיו קודם כהורים, כבני זוג, כשותפים בחלוקת התפקידים וגם כעובדים וכמנהלים.
  

למה קשה גם ללוחמות שבעורף, למי ששמרו על הבית?

גם בצד של מי שנשארו בבית (נשים וגברים), עם המשפחה והילדים עולים קשיים מאוד מובנים.

הנה מקצת מהסיבות שעוזרות להבין שזה בסדר שקשה.

• מתפקוד והתמודדות עצמאית, לשיתוף - רבות מבנות הזוג (ובני הזוג) התרגלו להתמודד לבד בבית - לבשל, לכבס, להסיע ולפתור את כל הצרכים הפיזיים והרגשיים של הילדים ושלהן. רובן כבר למדו להתמודד באופן עצמאי עם כל עומס הדרישות. החזרה הכול כך מצופה של אבא (או אמא), לחיק המשפחה, יוצרת צורך לשנות את ההרגלים, את חלוקת התפקידים ושוב לשתף ולחלוק.

• מאחריות מלאה 360, לחלוקה בנטל - רבות מהנשים בעורף נאלצו (ועדיין) להתמודד עם דריכות ועומס בלתי פוסקים. התחושה שכל האחריות והדאגה לשלום בריאותם הפיזית והנפשית של הילדים (ושלהן), היא 100% על כתפיהן. פעמים רבות גם הנטל של הפרנסה מוסיף לאינטנסיביות ולתחושה ש"הכל עלי". החזרה המיוחלת של בן הזוג (או בת הזוג), אמורה להקל על הנטל, אך פעמים רבות קשה לשחרר את האחריות ולהעביר את השרביט, בפרט כשמי שחזרו מהמילואים עדיין לא מוכנים לכך.

• מדאגה לצד השני, לחוסר פרופורציות ומשמעות - הדאגה הבלתי פוסקת לבן הזוג מאוד מעסיקה ומטרידה וחודרת לשגרת היום-יום. בשלב הזה ההתגייסות לשלום בן הזוג מסיטה את הדאגה מקשיי היום-יום, אך כשבן הזוג חוזר הפרופורציות עלולות להשתנות. פתאום נושאים משמעותיים נהיים חסרי משמעות (ולהפך), וקשה להתרגל לשינוי בפרופורציות, בין עיקר לטפל.

• מי מכיר במלחמה שלי ורואה את ההתמודדות שלי - נשים רבות נלחמות בעורף ונאלצות להתמודד עם עומס עצום בתפקוד בבית ובעבודה, בדאגה ובשמירה על השפיות של הילדים ועוד ועוד. "העבודה הזו לא נגמרת" ודורשת כוחות עצומים. הקושי שבנות זוגות רבות חשות חוסר הכרה, נטישה ובדידות. התחושות האלו מתגברות, בפרט לעומת ההכרה שמקבלים הלוחמים במילואים.

מה הציפיות של הלוחמות והלוחמים ולמה זה קשה לכולם?

המפגש של בני הזוג לרוב מעלה המון רגשות - חלקם חיוביים וחלקם מעוררים קשיים. פעמים רבות עיקר הקושי במפגש בין הלוחמות שבעורף ללוחמים שבחזית (ולהפך), מקורו בפער בין הציפיות.

• כל צד מצפה שיכירו בסיפור המלחמה והגבורה שלו - המילואימניקים פעמים רבות מצפים שבנות הזוג יכירו בסיפור המלחמה שלהם, מתקופת המילואים. בנות הזוג, הלוחמות שבעורף מצפות גם הן שבני זוגם יכירו בקושי שבהתמודדות בבית ועם הילדים. חוסר הכרה בסיפור של כל צד ותחרות של מי הקושי גדול יותר - יוצרים קשיים בזוגיות ומכניסים המון מתח למערכת היחסים.

• הצפייה לחזור לאותו בן זוג שהיה לפני - זוגות רבים מצפים שהקשר יהיה כמו פעם וגם בן הזוג ובת הזוג יחזרו להיות כמו שהיו לפני המלחמה והגיוס למילואים. הצפייה הזו לעיתים לא ראלית, ויוצרת קושי נוסף בפני עצמו. פעמים רבות אנחנו עוברים חוויות וטראומות כל כך משמעותיות ומתמשכות, שאנחנו לא אותו דבר. לפעמים הזמן יכול לעזור, ההבנה והקבלה של השינוי וכמובן גם טיפול רגשי או טיפול זוגי.

• הצפייה לחזור לקשר הפיזי והרגשי כמו פעם - זוגות רבים מצפים לחזור לזוגיות שהייתה. הציפייה לחזור לאותה נקודה שלפני, יוצרת קושי. כל אחד מבני הזוג עבר המון חוויות והתמודדויות ביחד ולחוד. רבים אפילו סיגלו הרגלים חדשים. כך נוצרים הרבה שינויים, שלפעמים מקשים על חזרה לאותו קשר. קבלה של השוני והסתגלות לצרכים הפיזיים והרגשיים החדשים, יכולים לעזור.

יש עוד הרבה ציפיות אישיות וזוגיות שכשהן לא מתממשות ולא מקבלות לגיטימציה, נוצרים עוד קשיים ביחד ולחוד.

אז מה יעזור לזוגיות, לך ולכם ביחד ולחוד?

יש כמה עקרונות שיכולים לעזור לזוגות לצלוח את המשבר הזה, ואפילו לצאת מחוזקים.

• תאום ציפיות, דיבור ושיתוף ברגשות ובקשיים - הדרך הטובה ביותר להתגבר על הפערים ולהסתגל לשינויים, היא לדבר, לדבר ושוב לדבר. היכולת ההדדית לדבר על הקשיים והחששות, עוזרת להתמודד איתם ביחד. מומלץ לקיים שיחה שבועית נעימה וסבלנית לדוגמה על הנושאים האלו: מה היה לי טוב, מה היה יותר קשה ומה הבקשות שלי.

• פיתוח כוחות, מתוך תמיכה והתמודדות משותפת - יצירת ביחד של עזרה ותמיכה בין בני הזוג. תחושת הבדידות מאוד מחלישה, ואילו התחושה שיש על מי להישען נותנת המון כוחות להתמודד עם האתגרים.

• חיזוק המשותף, תוך הבנה וקבלה של השוני והקשיים - פיתוח מקום המדגיש את החיבור והעבר המשותף, מאפשר לקבל בחמלה את הקשיים ואת השינויים שנוצרו. כך גם אפשר ליצור חוסן זוגי.

• קבלה עצמית שלי ושל הצד השני ופירגון אישי וזוגי - אפשר להילחם, לריב, להתחרות ולהתרחק, ואפשר גם לעשות שלום, להתקרב ולפרגן. כדאי למצוא דרכים לתקשורת מקרבת וליצור חוויות משותפות.

• לקחת נשימה, סבלנות והקשבה לעצמי ולמי שאיתי - חשוב לזכור ששני הצדדים עברו (ועדיין) חוויות קשות שעלולות להשפיע על המון תחומים. כדאי לקחת זמן, להקשיב, לשתף בקשיים, לנסות להירגע ולטעון מצברים. החזרה לשגרה יכולה להיות הדרגתית, ולוקח זמן להחלים מהטראומות.

• לקבל עזרה ותמיכה זו לא בושה ואפילו עוזר - כשכואב הראש לוקחים כדור, אז למה לדחות טיפול רגשי. יש המון אפשרויות לטיפול פסיכולוגי אישי ולטיפול זוגי, שעוזרים להתמודד עם האתגרים באופן אישי, זוגי ובהדרכת הורים. חבל להמשיך לסבול, פנו לקבלת עזרה מקצועית ממטפלים מומלצים ומנוסים. נצלו את ההחזר שמגיע מהצבא לטיפול אישי וזוגי.
  

התאימו לי מטפלים מומלצים

> > דברו איתנו או התקשרו 077-5215080 ונעזור לך ולכם למצוא את המאץ' למטפלים זוגיים, לפסיכולוגים, למטפלים רגשיים (בכול התחומים) שיתאימו ושמומלצים באזור.

---