תיאטרון הנפש על במת הדיאדה

מאת סיגל גלברט שוחט, מטפלת בהבעה וביצירה

הטיפול בהבעה ויצירה פותח צוהר לנפשו – לעולמו הפנימי ולתת המודע של המטופל. הקשר הטיפולי יוצר מרחב בטוח ועוטף, תוך מתן כבוד להגנות של המטופל ובכך מאפשר לחוויות ילדות, לקונפליקטים ולטראומות מהעבר לעלות ולזכות לעיבוד מחודש ולתיקון.

בטיפול הדיאדי נוצר מרחב בו מתקיימת התפתחות משותפת – דרך המפגש של ההורה והילד והמשחק המשותף בחדר. הנוכחות של המטפל, ההתבוננות הנוספת בקשר מאפשרים מבט מחודש ויכולת להרחיב את חווית העצמי של ההורה והילד וכן לפתור עיוותים וחסכים שעולים מתוך הקשר.

בטיפול הדיאדי נוצר מרחב של התפתחות משותפת – דרך המפגש של ההורים והילדים והמשחק המשותף

בחרתי בתיאור מקרה של אם וביתה כדי לתאר תהליך של עבודה דרך מופע הנפש המשותף.

את בר ומשפחתה ליוויתי במשך כשלוש שנים, הוריה של בר פנו לטיפול רגשי עבורה עקב משבר גירושין דרמטי, בלתי צפוי וסוער, מעבר מגורים פתאומי ובלתי מאורגן וקושי להכיל את קשייה. בפגישות עימם ניכר קושי לתת מרחב ולהכיל את החוויה של בר ואת תחושת האבל עקב הפרידה, עלה בעיקר הצורך שלהם "לחזור למסלול".

בר החלה טיפול בהיותה בת 7 אחות בכורה לרז הצעירה ממנה בשנתיים.

ההורים (כל אחד בהדרכה נפרדת) תיארו את בר כילדה מרצה ורגישה, נבונה ובוגרת, מזהה בדיוק מה מצפים ממנה, חסרת ביטחון ותלויה מאוד באישורי הסביבה. שניהם- כל אחד במקומו התגאו שבר ילדה מוצלחת , מצטיינת ומתחשבת.

סביב הגירושין סבלה בר מהתפרצויות זעם, בביה"ס קשה היה לה להתרכז והיא לא הייתה פנויה ללמידה, זמן קצר לפני הפנייה אף היו לבר מחשבות אובדניות.

בתחילת הטיפול פגשתי את בר למספר פגישות פרטניות, הכרתי ילדה שמאוד יודעת מה היא רוצה, בר הצליחה להביע את עצמה באופן קוהרנטי ומובהק, תוך חיבור רגשי עמוק.

בפגישות יצרה סיפור באמצעות תיאטרון בובות, היה נדמה שזה אחד מאותם סיפורי הנפש שלה שהיא מעלה. סיפור על מלך שלכאורה הוא מלך מאוד חם ואהוב , אך למעשה הוא מאוד מסכן, החיות חותרות מאחורי גבו איך לבגוד בו ולהפיל אותו מראשות הכפר. הדמות המסייעת למלך היה תוכי (בובה זעירה וצבעונית) שהיה מרחף מעל החיות ומגיע לספר למלך על המתרחש, בנאמנות גמורה, ללא תמורה ולכאורה ללא ציפייה להדדיות.

בפגישות התבוננו בר ואני על יחסי המלך והתוכי, הכרנו וניסינו להבין את הצרכים והרצונות שלו.

בר בכל פגישה ביקשה והתעקשה להזמין את האם לחדר, הרגשתי שלאורך הפגישות מנסה לומר לי שהיא חייבת שאימא תהיה איתה בחדר , אולי כדי שאימא תהיה עדה לסיפור אותו רצתה בר לספר. נעניתי לצורך של בר וחרף גילה החלטתי להמשיך את הטיפול כדיאדי – כאשר בר והאם בחדר והמוקד הטיפולי הינו הקשר והסיפור שצף ועולה.

למרבה הצער אביה של בר כמעט ולא נכח בפגישות עימה עקב מקום עבודה מרוחק וחוסר יכולת ופניות רגשית להתחייב לתהליך.

בפגישות הראשונות המשותפות לבר ולאם (מיה) הייתה תחושה של אופוריה: הומור משותף, טון דיבור זהה מהצד הן נראו לי לעיתים כצמד חברות מתבגרות, בר הפעילה הגנה של פיצול על מנת לשמור על אימה הממשית – האם אידיאלית ואף מושלמת מולי המטפלת המתבוננת – החיצונית שנתפסת כזרה. תהליך זה הלך והשתנה והתגלתה עם הזמן גמישות ואמון נוצר בקשר עימי.

בחודש השני לפגישות בר הייתה נתונה בחיזור מתמיד ובלתי פוסק אחר אימה, כל יוזמה של משחק הייתה כרוכה באישור והסכמה, המשחקים שיקפו ושירתו את החסכים של בר, היא ביקשה לשחק באם ותינוקת (או רופא וחולה) כאשר בעקביות בחרה להיות הדמות המטפלת: האכילה את אימא, רחצה, סירקה. כרופאה הקשיבה בסבלנות אין קץ למכאובים שלה ומיד ידעה איזו תרופה תסייע לה.

בר אף פרצה את גבולות המשחק ואמרה: "הנה אני מניקה את אימא עכשיו" התערבתי בזהירות :"רגע, אני לרגע התבלבלתי, רוני (השם שבר בחרה במשחק) מניקה את אימא? אז מי האימא ומי הילדה?" בר מיד ענתה :"לא, אני בר ואני מניקה את אימא שלי".

היפוך התפקידים המתקיים במציאות היום יומית בקשר בין בר לאימה שוחזר בחדות במשחק, אימא לא תיקנה את בר.

מצדה של האם הורגשה דחייה מאוד גדולה וקושי להיות במרחב משותף עם בר.

באחת הפגישות שיקפתי להן במהלך משחק : "אתן יודעות, אני רואה אתכן ומקשיבה לכן ושמתי לב אימא שבר רואה בך המון יופי וטוב והיא אומרת לך את זה. חשבתי לעצמי מה היא מנסה להגיד דרך זה וגם אילו דברים את רואה בבר?" בר נראתה דרוכה וקשובה לדבריי, אימא נראתה מופתעת ופנתה אלי מבלי להביט בבר " מה זאת אומרת? ברור שאני רואה דברים טובים בבר" בר לא חיכתה שאימא תמשיך בדבריה, היא מיד זינקה וחיבקה אותה, הרגשתי שהיא בחרדה איומה, שאולי אימא בכלל לא רואה אותה ולא תוכל להגיד עליה דברים טובים וכנים.

אימא הניחה על בר יד אחת רפויה, הקושי להתקרב לבר הורגש היטב.

בפגישה שערכתי עם האם באותו שבוע היא סיפרה על ילדותה, על מעבר לקיבוץ מהעיר, על קושי בהסתגלות לקבוצת בני גילה וחרם ממושך שחוותה, אשר בעקבותיו פיתחה לדבריה "פאסון" מדומה של קור וניתוק. אביה של מיה הצטייר כאיש מאוד מרוחק ומרוכז בעצמו ואימה כנוקשה, ביקורתית להחריד ומנותקת רגשית.

שוחחנו על הקשר של מיה ובר, על התפיסה שלה את תפקיד האמהות, מיה שילדה בגיל מאוד צעיר את בר שיתפה שחוותה דיכאון לאחר לידה ושוב חשה זרות ודחייה כאשר היא לא הצליחה לספק את הצרכים הפיזיים (בר בכתה במשך שעות ארוכות וכל ניסיון להרגיע לא צלח) הרגשיים וההתפתחותיים של בר בשום דרך וכך מצאה את עצמה בודדה עם תינוקת ששום דבר לא מניח את דעתה ובתחושה שבלתי אפשרי להתחבר אליה.

לאור הדיכאון וחוסר היכולת להתקשרות בטוחה עם בר וכן ויחסיה עם הוריה וסביבתה, היה ברור יותר עד כמה היא זקוקה נואשות לבר שתזין את הצרכים שלה, שתניק אותה בהתפעלות, בחיזוקים ובנאמנות בלתי מתפשרת. ועבור בר לא הייתה הבחנה בינה לבין האם – חוסר התגובה של האם לא אפשרה לבר להתפתח ולהשתנות והיא נאלצה להפוך לילדה מרצה והורית.

בהדרכות דיברנו על הדיכאון והשפעותיו על התפתחות הקשר עם בר. מיה בצעדים זהירים הצליחה לראות איך גם בר חייבת ליצור לעצמה מסכה אז והיום. איך היא מגנה על אבא הקורבן, הנבגד שחרב עליו עולמו ועסוק במרתון של ריפוי ואיך היא שומרת עליה שלא תפגע, מזינה אותה אולי כדי שלא תשוב לדיכאון.. אולי כדי לא להיכחד.

בפגישות לאחר מכן, מיה בחרה להיות האם במשחק, לגלם הלכה למעשה את תפקידה ואמרה שהיא יכולה ורוצה לדאוג לתינוקת וכך שב הסדר, כך תוקן היפוך התפקידים המעוות והמכאיב כל כך שבר חוותה- אימא קילחה, סירקה, כרבלה ושרה שירי ערש לבר.

בר על אף הקשיים הסתגלה לשינויים שהגיעו לאחר הגירושין, מאחות בכורה לרז היא "קיבלה" שלושה אחים נוספים. במהלך ותוך כדי הטיפול בר הצליחה להראות ולחשוף דרך המשחק המשותף חלקים שהיו עד אז חבויים במחתרת, לראשונה "אילצה" את הוריה לקחת אחריות ולהתמודד ואולי בתקווה להפסיק לשלם מחיר כל כך כבד.

הרגשתי שהטיפול הדיאדי היווה גשר עבור אימא ואבא לבר. נוכחתי עד כמה קריטית העבודה עם ההורים: לפגוש ולשמוע את הכאב שלהם, כדי שיוכלו לשמוע, לראות ולהכיל את הילד. יכולתי לראות שכל אחד מהם שבוי במעגל של דחייה קשה וחרדת נטישה, נושא ומבטא חלקים מזויפים של העצמי על מנת לשרוד. במת הטיפול אפשרה מעבר מחוויה של ניתוק ודחייה למקום של זיהוי ברור כל אחד את עצמו ונוצרה אפשרות לאחדות, נקייה ואותנטית , נוצרה חוויה שונה והרחבה של הייצוגים והתפקידים- הן של ההורים והן של בר.

ואני מצידי כמטפלת-שלישית-מתבוננת וצופה (תפקיד הקהל) אפשרתי למופעי הנפש לעלות ולהתקיים, בקצב שלהם, כך שגם השינויים התרחשו בבטחה ובהתאם ליכולת ולזמן הנכון לבר ולהוריה.